Come Hell or High Water

 השבוע פגשתי מישהי בשם ולריה לרמן, היא לבשה חולצה של מרתון ים המלח ואחרי שיחה איתה הבנתי שהיא ספורטאית מקצועית שייצגה את ישראל. הסיבה שאני כותב את זה בלשון עבר היא כי היא מתמודדת כעת עם פציעה וככל הנראה לא יכולה לרוץ. זה גרם לי לחשוב אולי אני לא צריך להיות כזה פנאט בנוגע לריצה שלי.

מאז שהחורף הגיע והקור נכנס לחיינו, עצמות הרגליים שלי הפכו רגישות יותר והאצבעות ברגליים עוררו פציעה ישנה שמשדרת לי מדי פעם כאב עמום. החלטתי לא לרוץ במשך שבוע, לא ללכת לחדר כושר, לישון טוב, לאכול הרבה, ולעשות הליכות רגילות עם הכלב. התכנון היה לתת לגוף מנוחה במשך שבוע עד המרוץ הבא.

יום שישי הגיע! בזמן שכולם מצפינים ומתכוננים לשבור שיאים במרוץ טבריה המסורתי, אני הלכתי על האופציה הקרובה, הקשה וה-הררית יותר – מירוץ Ultra Desert 8, מקצה 10 ק"מ. בשונה מפעמים אחרות, הפעם לא היה לי מומנטום של אימונים שהכניסו אותי לעניינים, לא אכלתי בבוקר את חטיף הAll In הקבוע שלי, ושמתי לי מוסיקה חדשה באוזניות. בהמשך התברר לי שיש סיבה למה אנשים מתמידים בטקסים שלהם.

המירוץ היה על מדבר יהודה על כל מה שמשתמע מזה; היו שם חולות, הרים, פסגות, מדרונות, כבשים, כלבים, בדואים, חוטי תיל, מה לא היה שם?! היה חסר רק כיור של מטבח כדי להשלים סריה. היה לי לא פשוט בריצה הזו. ניסיתי לשאוב כוח מהעובדה שאני רץ במרוץ מאתגר יותר בזמן שאחרים עושים לעצמם חיים קלים עם המרוץ השטוח בארץ, ניסיתי להתמסר למוסיקה החדשה, ניסיתי לעבוד על הגוף ולומר לו שהארוחה האחרונה – שהייתה לפני 16 שעות והייתה נטולה פחמימות – נותנת לי כוח, שום דבר לא באמת עבד.

רק כשחשבתי על מדבר יהודה, על ים המלח, על סיפור אשת לוט, על כך שאסור להסתכל לאחור, ועל ולריה לרמן שלא מוותרת על החלום שלה לרוץ למרות הכל, מצאתי את הכוחות לרוץ. וכשלא היה לי כוח לרוץ, הלכתי. וכשלא היה לי כוח ללכת, אמרתי שאני לא מוותר לעצמי עד שאני חוצה את קו הסיום. מה שנקרא באנגלית - Come Hell or High Water – אני עושה את זה באש ובמים. סיימתי.

אני מקדיש את האחד הזה לולריה לרמן. אמן תחזרי לקרוע את המסלולים ממש בקרוב.