ירושלים של זהב, של עליות ושל עוד קצת עליות :)

 

לשמוע מילים יפות.

אני לא אחדש לכם שלא משנה לאן עינינו יפנו, נוכל למצוא את החצי הכוס הריקה. ולא משנה לאן אוזנינו יסכיתו, נוכל לשמוע דברים לא נעימים. לאור זה, החלטתי לבוא למרוץ ירושלים כטאבולה ראסה, כשהמטרה היא ליהנות ועל הדרך להשמיע כמה מילים יפות.

יצאתי מהבית 3 שעות לפני ההקפצה ומסתבר שזו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי כדי להתחיל את היום הזה. סיירתי קצת בגן סאקר, התחממתי דרך הליכה, ושמעתי מוסיקה ללא פרסומות (פינקתי את עצמי במינוי לספוטיפיי).

כל כך הרבה אנשים הגיעו השנה למרוץ; גברים, נשים, ילדים, זקנים, אנשים עם קביים, חיילים, דתיים, ערבים, תיירים מחו"ל, אנשים בכיסאות גלגלים, ולכולם תחביב אחד משותף - לרוץ. זה היה פשוט מפתיע לראות את זה.

שעת ההקפצה הגיעה וכל החששות שבניתי לי בימים האחרונים נעלמו. נחיל של אנשים עשה את דרכו בקצב 7 קמ"ש לאורך רחובותיה של ירושלים, מה שהיה סוג של יתרון, כי זה מנע ממני "לפתוח מבערים" ולשרוף את כל האנרגיה שלי על ההתחלה. אני לא יודע מי עוד השתתף במקצה של ה10 ק"מ, אבל לא היה אפשר להכניס לשם סיכה מרוב אנשים. איזו היענות מטורפת!

במהלך הריצה ראינו את מרכז העיר, ירדנו לשער יפו, עברנו בין החומות, ירדנו לבריכת הסולטן, עלינו למתחם התחנה, חלפנו על פני בית הנשיא וגם רצנו בסמוך לבית ראש הממשלה. אנשים צחקו, שרו, השפריצו מים אחד על השני, החיילים שהיו לצידי מדי פעם פצחו בקריאות צבאיות, זה ממש הרגיש כמו גיבושון כייפי עם עוד 10,000 אנשים. ממש הרגשתי פרפרים של התרגשות בבטן.

אגב, מבחינה טכנית אומנם ירושלים נחשבת מאתגרת יותר, אבל עבורי העליות חלפו כלא היו, נקודות המים היו ממוקמות בנקודות טובות שם הגישו בקבוקי מים ספורטיביים, בחירת המסלול הייתה מאתגרת, אבל לצד זה גם עוצרת נשימה. לסיכום - אני ממש נהניתי, היה לי חיוך פרוס על הפנים לאורך כל המסלול ואני בהחלט נותן למרוץ הזה את הציון המרבי.